ברדיקרדיה, או דופק איטי, היא תופעה שבה קצב הלב נמוך מהרגיל, לרוב פחות מחמישים עד שישים פעימות בדקה. במקרים מסוימים מדובר במצב פיזיולוגי תקין, כמו אצל ספורטאים, אך לעיתים מדובר בהפרעה משמעותית העלולה לגרום לחולשה, סחרחורות, עילפון ואי סבילות למאמץ.
הסיבה השכיחה ביותר לדופק איטי היא תהליך ההזדקנות הטבעי של מערכת ההולכה החשמלית בלב ובפרט של הקוצב הפנימי הנמצא בעלייה הימנית. עם השנים עלולה להתרחש ירידה ביכולת יצירת האותות החשמליים או בהעברתם. גורמים נוספים כוללים תרופות המאיטות את קצב הלב, מחלות הפוגעות בשריר הלב או במערכת ההולכה לרבות זיהומים ויראליים, ופגיעה מבנית במערכת החשמלית של הלב.
האבחון מבוסס על שילוב בין שיחה רפואית מקיפה עם המטופל, בדיקת אק"ג ומעקב ארוך טווח באמצעות הולטר או מוניטור תת עורי. המטרה היא לאתר קשר בין התסמינים שמדווחים המטופלים לבין הפרעת הקצב, ולקבוע אם מקור הבעיה הוא ביצירת האות החשמלי או בהולכתו.
הטיפול המקובל בברדיקרדיה סימפטומטית במשך עשרות שנים הוא השתלת קוצב לב. מדובר במכשיר המושתל בחזה ומחובר ללב באמצעות חוטים דקים המועברים דרך הוורידים. שיטה זו מוכרת ויעילה אך כרוכה בחסרונות כמו צורך בביצוע חתך באזור החזה, סיכון להתפתחות זיהום סביב המכשיר או באזור ההחדרה, וכן סיבוכים הקשורים לאלקטרודות עצמן ובכלל זה קושי להסירן במידת הצורך.
בעשור האחרון נכנסה לשימוש טכנולוגיה מהפכנית של קוצבי לב ללא אלקטרודות. מדובר בקפסולה זעירה המושתלת ישירות בחדר הימני של הלב באמצעות צנתור ורידי דרך המפשעה או הצוואר. בקפסולה מצויים כל רכיבי הקוצב – הסוללה, מערכת הבקרה והאלקטרודה – בתוך יחידה אחת.
לשיטה זו יתרונות רבים, בהם הליך זעיר פולשני שאינו דורש פתיחת חזה, היעדר חוטים המבטל סיבוכים הקשורים באלקטרודות, זמן החלמה קצר יותר ופחות מגבלות פיזיות לאחר ההשתלה.
המעבר מקוצבים קלאסיים לקוצבים ללא אלקטרודות מסמן שינוי משמעותי בעולם הקרדיולוגיה. מדובר בטיפול בטוח, יעיל ונוח יותר למטופלים, עם פוטנציאל להפחתת סיבוכים ושיפור ניכר באיכות החיים. ככל שהטכנולוגיה תמשיך להתפתח, ייתכן שבעתיד הקרוב קוצבים זעירים אלו יהפכו לסטנדרט החדש בטיפול בהפרעות קצב איטיות.
