האם אפילפסיה מעלה את הסיכון לדמנציה עוד לפני גיל 65?

שכחה של שם, קושי למצוא מילה, בלבול שנמשך שעה אחרי התקף. אנשים שחיים עם אפילפסיה מכירים את התלונות האלה היטב, ולרוב הן מוסברות בדברים שסביב המחלה ולא בה עצמה: תופעת לוואי של תרופה, עייפות אחרי התקף, שינה גרועה. השאלה אם יש בהן משהו שמצטבר לאורך שנים כמעט לא נשאלה בקול.

ב-14 באוקטובר 2026 פורסם בכתב העת Neurology, של האקדמיה האמריקאית לנוירולוגיה, מחקר שניגש אליה מכיוון אחר לגמרי. צוות בהובלת פרופ' ונסן נווארו מאוניברסיטת סורבון בפריז לא גייס מטופלים ולא ערך בדיקות, אלא פנה למסדי הנתונים הרפואיים הלאומיים של צרפת ושל שוודיה, ושאל מה רשום בתיקים של אנשים שאובחנו בדמנציה בגיל צעיר.

שתי דרכים לאותה שאלה

הדרך הראשונה הייתה להסתכל אחורה. החוקרים לקחו כל אדם שאובחן בדמנציה לפני גיל 65, והתאימו לו עשרה אנשים בני אותו גיל ובני אותו מין שלא אובחנו בדמנציה. בצרפת נבחנו כך 11,360 מאובחנים מול 113,600 אנשים ללא דמנציה, ובשוודיה 16,433 מול 164,330. אחר כך נבדק מי מהם קיבל אבחנה של אפילפסיה, או תרופות לאפילפסיה, בעשר השנים שקדמו לאבחנה.

הפער היה גדול. בצרפת הייתה ל-12.5 אחוזים מהמאובחנים בדמנציה גם אבחנה של אפילפסיה, לעומת 1.2 אחוזים בלבד בקרב בני אותו גיל ללא דמנציה. בשימוש בתרופות לאפילפסיה הפער היה 27.3 אחוזים מול 10.3 אחוזים. התוצאות בשוודיה היו דומות לאלה שבצרפת.

הדרך השנייה הייתה להסתכל קדימה. החוקרים לקחו תושבי צרפת בגילי 30 עד 55, חילקו אותם לפי מצב האפילפסיה שלהם בשנת 2008, ועקבו אחריהם עד עשר שנים. 12,901 מהם אובחנו באפילפסיה באותה שנה, 64,083 חיו איתה כבר קודם לכן, ו-129,010 לא אובחנו בה כלל.

מה נשאר אחרי התקנון

הסבר אפשרי אחד לפער כזה הוא שהוא כלל אינו נוגע לאפילפסיה עצמה, אלא למה שנלווה אליה. שבץ, הפרעות מצב רוח וחבלות ראש שכיחים יותר בקרב אנשים עם אפילפסיה, וכל אחד מהם קשור בנפרד לסיכון לדמנציה. החוקרים לקחו אותם בחשבון בחישוב, והפער לא נעלם: מי שאובחן באפילפסיה בשנת הפתיחה היה בסיכון גבוה פי שישה לפתח דמנציה מוקדמת בהשוואה למי שלא אובחן בה, ומי שחי איתה כבר קודם היה בסיכון גבוה בכשלושה רבעים.

הסיכון הגבוה ביותר נמצא דווקא אצל מי שהאבחנה שלו הייתה חדשה, ולא אצל מי שחי עם המחלה שנים ארוכות. בדברי פרופ' נווארו, הסיכון המוחלט נשאר נמוך, והממצאים תומכים בשילוב של מניעת דמנציה בטיפול השוטף באנשים עם אפילפסיה.

מה המחקר לא יכול לומר

המגבלה הראשונה היא טיב הנתונים. זהו מחקר על נתונים קיימים ולא ניסוי, ולכן הוא מראה קשר ואינו מוכיח שהאפילפסיה היא שגורמת לדמנציה. ייתכן ששתיהן נובעות מאותו תהליך במוח, וייתכן שסדר האירועים הפוך ממה שהוא נראה בתיק הרפואי.

מגבלה שנייה היא מה שחסר בתיקים האלה. לחוקרים לא היה מידע מפורט על סוג הדמנציה ועל הגורם לה, וגם לא על סוג האפילפסיה. מגבלה שלישית היא ההקשר: הנתונים הגיעו משתי מדינות עשירות עם ביטוח בריאות ממלכתי, ולכן אין לדעת אם התמונה דומה במקומות אחרים. המחקר נתמך בידי סוכנות המחקר הלאומית של צרפת.

מי שחי עם אפילפסיה לא מקבל מהעבודה הזאת סיבה לדאגה מיידית, וגם לא בדיקה חדשה לבקש, אבל היא מוסיפה נושא לביקור השגרתי אצל הנוירולוג. עד כה השיחה הזאת עסקה בעיקר בהתקפים, בתרופות ובתופעות הלוואי שלהן, והממצא מוסיף לה שאלה על זיכרון, על ריכוז ועל גורמי סיכון שאפשר לטפל בהם ממילא, כמו לחץ דם גבוה. הסיכון המוחלט, גם לפי החוקרים עצמם, נשאר נמוך.