סמגלוטייד נקשר לירידה של כ-40 אחוז בהתקפי אסתמה ו-20 אחוז בהחמרות COPD

חלק ניכר מהמטופלים במרפאת הריאות מקבלים ממילא אגוניסט לקולטן GLP-1, בשל סוכרת, בשל השמנה, או בשל שתיהן. השאלה מה קורה בינתיים לדרכי האוויר שלהם נשארה עד כה בלי תשובה בקנה מידה גדול, משום שניסויי ה-GLP-1 הגדולים מדדו תוצאים מטבוליים וקרדיווסקולריים ולא נשימתיים. עבודה שהוצגה ב-7 בספטמבר בקונגרס האגודה האירופית לנשימה בברצלונה מציעה תשובה ראשונה שאפשר לעבוד איתה.

החוקרים בחנו רשומות רפואיות אלקטרוניות בבריטניה במבנה של ארבעה מחקרים מקבילים, כשכל אחד מהם כלל בין 20,000 ל-22,000 משתתפים. את העבודה הובילה פרופסור קלואי בלום, פרופסור קליני חבר לאפידמיולוגיה נשימתית במכון הלאומי ללב ולריאות ב-Imperial College London, והיא הוצגה בכנס בידי ד"ר בוהי לי. פיצול לארבעה מחקרים נפרדים מאפשר לבחון כל צירוף של מחלה ותרופה בנפרד, במקום למזג הכול לניתוח אחד.

המשתתפים שהחלו טיפול באגוניסט לקולטן GLP-1 הושוו לא לפלצבו ולא ללא-טיפול, אלא למטופלים שהחלו סולפונילאוריאה, תרופה אחרת לסוכרת מסוג 2. השוואה בין שני טיפולים פעילים מצמצמת במידה ניכרת את ההטיה הנובעת מכך שמי שמתחיל תרופה חדשה שונה מלכתחילה, בהתנהגות ובמעקב, ממי שאינו מתחיל דבר.

התוצאה המרכזית התייחסה לשתי מחלות דרכי אוויר במקביל. מטופלים עם אסתמה ועם COPD שקיבלו טיפולי GLP-1 חוו פחות התקפי אסתמה ופחות החמרות COPD בהשוואה למטופלים דומים שקיבלו תרופת סוכרת אחרת. שני התוצאים האלה הם בדיוק אלה שקובעים את נטל המחלה בפועל: הם מובילים לאשפוזים, לקורסי סטרואידים חוזרים ולירידה מצטברת ובלתי הפיכה בתפקוד הריאות, ולכן הם משמשים כנקודות סיום מרכזיות גם בניסויים תרופתיים נשימתיים.

האפקט לא היה אחיד בין המולקולות, והוא היה חזק ביותר עם סמגלוטייד, ובעיקר בקרב מטופלי אסתמה.

לצד זאת נרשמה עם סמגלוטייד ירידה של 20 אחוז בהחמרות COPD. הפער בין שני המספרים אינו מפתיע מבחינה ביולוגית: אסתמה נחשבת מחלה דלקתית יותר במהותה, ולכן צפוי שתגיב חזק יותר להתערבות בעלת השפעה אנטי-דלקתית, בעוד שב-COPD משקלו של הנזק המבני הבלתי הפיך גדול הרבה יותר ומגביל מראש את מרחב השיפור. עם זאת, גם הפחתה של 20 אחוז בהחמרות COPD היא סדר גודל שאינו זניח באוכלוסייה שבה כל החמרה מזרזת ירידה בתפקוד.

המנגנון המוצע נשען על ההשפעות האנטי-דלקתיות של המשפחה הזו, אך התמונה מורכבת יותר. מחקר תצפיתי המבוסס על רשומות אינו יכול להפריד בין השפעה ישירה על דרכי האוויר לבין השפעה עקיפה דרך ירידה במשקל, שיפור באיזון הסוכרת, הפחתת ריפלוקס או שינוי בהיענות לטיפולי השאיפה עצמם; השמנה היא גורם סיכון מוכר להחמרות אסתמה ולשליטה ירודה במחלה, וירידה משמעותית במשקל כבר נקשרה בעבר לשיפור בתסמינים נשימתיים. הפרדה בין המסלולים תדרוש ניתוח לפי מידת הירידה במשקל שהושגה בפועל, נתון שלא הוצג בחומר.

החוקרים עצמם הציבו את הגבול בבירור ולא הותירו את הפרשנות לקוראים. לדבריהם הממצאים מעודדים, אך אין בהם כדי לשנות החלטות טיפוליות בפני עצמם, ואנשים עם אסתמה או COPD אינם אמורים להתחיל אגוניסטים ל-GLP-1 בשל מחלת הריאות שלהם מחוץ להנחיות המרשם הקיימות.

ד"ר אלכסנדר מתיודקיס, יושב ראש קבוצת העבודה של האגודה האירופית לנשימה לפרמקולוגיה וטיפול בדרכי האוויר ומרצה בכיר לרפואת ריאות באוניברסיטת מנצ'סטר, תיאר את העבודה כאחד המחקרים הגדולים ביותר מהעולם האמיתי בתחום. לצד זאת הדגיש שנדרשים ניסויים קליניים מבוקרים שיכללו תוצאים נשימתיים כנקודות סיום מוגדרות מראש, ולא כניתוח משני.

החומר שהוצג אינו כולל ערכי p, יחסי סיכון או רווחי סמך, אינו מפרט כיצד הוגדרו התקף אסתמה והחמרת COPD בתוך הרשומות, ואינו מציין את משך המעקב או את שיעור ההפסקה של הטיפול. בהיעדר הפרטים האלה, שיעורי ההפחתה צריכים להיקרא כסדר גודל ולא כאומדן מדויק שניתן לצטט למטופל, וגם הצגה בכנס אינה שקולה לפרסום שעבר ביקורת עמיתים.

מבחינה מעשית, הממצא רלוונטי בעיקר בכיוון אחד ומצומצם. אצל מטופל עם אסתמה או COPD שיש לו ממילא התוויה מאושרת לאגוניסט GLP-1, הנתונים מספקים שיקול תומך נוסף בבחירה בסמגלוטייד על פני חלופה במשפחה, אך בשום אופן לא עילה להתחיל טיפול כזה למען הריאות בלבד. עד לניסוי מבוקר עם נקודת סיום נשימתית, זהו אות מעניין ולא הנחיה.