הפחתה של 43 אחוז בהחמרות באאוזינופילים גבוהים ו-23 אחוז בנמוכים: טוזורקימאב חוצה את קו האאוזינופילים ב-COPD

ספירת האאוזינופילים בדם היא הקו שחוצה כיום את הטיפול הביולוגי ב-COPD לשניים. מי שנמצא מעליו נכנס לתחום ההתוויות של הביולוגיים החדשים, ומי שמתחתיו נשאר עם משאפים בלבד, קבוצה גדולה מאוד שאין לה כיום חלופה תרופתית מתקדמת. התוצאות שהוצגו ב-8 בספטמבר בקונגרס האגודה האירופית לנשימה בברצלונה מציגות לראשונה מולקולה שהאפקט שלה אינו נעצר בקו הזה.

AstraZeneca הציגה את התוצאות המלאות של שני ניסויי הפאזה 3 OBERON ו-TITANIA כהרצאה מאוחרת בקונגרס, והן פורסמו במקביל ב-New England Journal of Medicine. ההודעה על עמידה בנקודת הסיום הראשית פורסמה כבר ב-27 במרץ 2026, אך המספרים המלאים נחשפו רק כעת.

שני הניסויים, הרשומים כ-NCT05166889 וכ-NCT05158387, תוכננו כרפליקות זה של זה (אקראיים, כפולי-סמיות ומבוקרי-פלצבו) וגייסו יחד 2,306 מטופלים. תנאי ההכללה היה COPD סימפטומטי עם שתי החמרות בינוניות לפחות, או החמרה חמורה אחת, בשנים-עשר החודשים שקדמו לגיוס. עיצוב רפליקטיבי מסוג זה יקר ואיטי, והוא מבדיל בין אפקט אמיתי לבין תוצאה שנולדה מצירוף מקרים בניסוי בודד.

גויסו מעשנים בהווה ומעשנים לשעבר, בכל ספירות האאוזינופילים ובכל דרגות החומרה של תפקוד הריאות, בשונה מתוכניות ביולוגיות קודמות ב-COPD שהצטמצמו מראש לפנוטיפ הדלקתי מסוג 2. הטיפול ניתן במינון 300 מ"ג אחת לארבעה שבועות לאורך 52 שבועות, על גבי טיפול משאפים קיים שהמטופלים קיבלו לפחות שלושה חודשים קודם לכן; המקורות שנקראו חלוקים בשאלת דרך המתן (תוך-ורידית לעומת תת-עורית) ולכן היא מובאת כאן כפי שדווחה ואינה מוכרעת.

נקודת הסיום הראשית הייתה השיעור השנתי של החמרות בינוניות עד חמורות בקרב מעשנים לשעבר, ונקודת הסיום המשנית המרכזית בחנה את אותו מדד באוכלוסייה הכוללת. ב-OBERON נרשמה הפחתה של 29 אחוז במעשנים לשעבר, ביחס שיעורים של 0.71 ברווח סמך של 95 אחוז שנע בין 0.57 ל-0.88, ושל 30 אחוז באוכלוסייה הכוללת, ביחס שיעורים 0.70 (0.58–0.85).

ב-TITANIA היו המספרים גבוהים במקצת באוכלוסייה הראשית ודומים באוכלוסייה הכוללת: הפחתה של 34 אחוז במעשנים לשעבר, ביחס שיעורים 0.66 (0.55–0.80), ו-29 אחוז באוכלוסייה הכוללת, ביחס שיעורים 0.71 (0.59–0.84). שני הניסויים הנפרדים שחזרו זה את זה בטווח צר מחזקים את יציבות האפקט.

במטופלים עם 300 תאים למיקרוליטר ומעלה נרשמה הפחתה של 43 אחוז ביחס שיעורים 0.57 (0.44–0.74); מ-150 ומעלה (34 אחוז, 0.66 (0.56–0.78); ומתחת ל-150) 23 אחוז, ביחס שיעורים 0.77 ברווח סמך 0.62–0.94.

תת-הקבוצה הנמוכה היא בדיוק זו שנותרה מחוץ להתוויות הביולוגיות הקיימות, והרווח שלה קטן יותר אך רווח הסמך שלו אינו חוצה את הערך 1.

האפקט גדל ככל שספירת האאוזינופילים עולה, כלומר הדלקת מסוג 2 עדיין מנבאת תגובה טובה יותר, אך היא אינה תנאי לתגובה כלשהי. חסימה של אינטרלוקין-33, ציטוקין שיושב במעלה המפל הדלקתי ומשוחרר מתאי אפיתל פגועים, מציעה הסבר מכניסטי לכך שההשפעה אינה נעצרת כשהסמן ההיקפי נמוך.

ממצא נוסף שהוצג בכנס כפוסטר נפרד נוגע למנגנון ולא רק לתוצא. ניתוח משולב של שני הניסויים הראה ירידה בציון פקקי הריר ובמספר מקטעי הריאה שבהם נמצאו פקקים כאלה, מה שהופך את טוזורקימאב לביולוגי הראשון שמדגים השפעה כזו באוכלוסייה רחבה של מטופלי COPD. פקקי ריר נקשרו בעבר לתוצאות גרועות יותר, ולכן זהו מדד ביניים בעל היגיון קליני ולא רק פרמקולוגי.

בפרופיל הבטיחות שדווח, תגובה מקומית באתר ההזרקה הייתה תגובת התרופה השלילית היחידה שדווחה, והתכשיר תואר כנסבל היטב. עבור רוקח קליני, נתון כזה מפשט מאוד את שיחת ההדרכה לפני התחלת טיפול ממושך.

מבחינה רגולטורית התיק כבר בתנועה. הבקשה לרישום התקבלה ב-FDA לסקירה בעדיפות כטיפול תחזוקה נוסף למבוגרים עם COPD, עם מועד החלטה צפוי ברבעון הראשון של 2027, ובמקביל היא נבחנת באיחוד האירופי ובסין. התוכנית ממשיכה גם מעבר ל-COPD, עם ניסוי פאזה 2 באסתמה וניסוי פאזה 3 במחלה נשימתית ויראלית חמורה.

לא נערכה השוואה ישירה מול הביולוגיים המאושרים ב-COPD, ולכן אי אפשר לומר שטוזורקימאב עדיף עליהם באוכלוסייה שבה שניהם מתאימים; מה שכן ניתן לומר הוא שהוא הראשון שהראה תועלת מדודה גם מתחת לסף שמגדיר את זכאותם. מה שיוכרע בשנה הקרובה הוא היכן ימוקם התכשיר ביחס למחיר ולסדר הטיפולים.