זריקות לגיד אכילס לא הקלו על הכאב יותר מזריקת דמה

הכאב בגיד אכילס מתחיל בדרך כלל בבוקר, בצעדים הראשונים מהמיטה, ואז נעלם ליום שלם וחוזר למחרת. מי שרץ, מי שמשחק כדורסל פעם בשבוע ומי שסתם הוסיף הליכות מכיר את התבנית. השלב הבא הוא בדרך כלל זהה: פיזיותרפיה ותוכנית תרגילים, ואם זה לא עוזר אחרי חודשים, מגיעה ההצעה לזריקה.

ב-28 באוקטובר פורסם בכתב העת BMJ ניסוי מבוקר שבדק את ההצעה הזאת. במחקר השתתפו 192 מבוגרים עם כאב בחלק האמצעי של גיד אכילס, הגיל הממוצע היה 49 ו-55 אחוזים מהם היו גברים. הם גויסו דרך מרפאת דימות במלבורן שבאוסטרליה בין דצמבר 2019 ליולי 2022, ומשך התסמינים שלהם היה שנתיים בחציון, כלומר מדובר באנשים שהכאב מלווה אותם זמן רב.

שלוש קבוצות, אותם תרגילים

המשתתפים חולקו בהגרלה לשלוש קבוצות. 64 מהם קיבלו זריקת דמה, כלומר דיקור ללא חומר פעיל. 63 קיבלו הזלפה של נוזל בנפח גבוה לאזור שסביב הגיד, טיפול שההיגיון מאחוריו הוא להפריד את הגיד מהרקמה שנצמדת אליו ולהרוס כלי דם ועצבים קטנים שמעורבים בכאב. 65 קיבלו את אותה הזלפה בתוספת סטרואיד נגד דלקת. כל שלוש הקבוצות קיבלו את אותה תוכנית תרגילים, את אותו הסבר ואת אותן הנחיות לשינוי העומס.

המדד המרכזי היה שאלון מקובל שממלא המטופל עצמו ומודד כאב ותפקוד בסולם מאפס עד 100, כשמאה הוא היעדר כאב מלא. בתחילת המחקר עמד הציון הממוצע על 48.7. הבדיקה המכריעה נעשתה כעבור שנה, ונתונים ממנה היו זמינים ל-181 מתוך 192 המשתתפים, כלומר 94 אחוזים.

מה לא נמצא

בנקודת השנה לא נמצא הפרש ברור בין זריקת הדמה ובין אף אחת משתי ההזלפות, וגם לא בין שתי ההזלפות זו לזו. ההזלפה בלי סטרואיד לא נמצאה עדיפה על זריקת הדמה באף נקודת זמן שנבדקה.

התמונה בהזלפה עם הסטרואיד מורכבת יותר, ודווקא היא מדגימה את הבעיה. בשבוע השישי נמדד שיפור קטן לטובתה בהשוואה לזריקת הדמה, אבל כעבור 26 שבועות המטופלים שקיבלו אותה היו במצב גרוע יותר מאלה שקיבלו את ההזלפה בלי הסטרואיד. ההקלה המוקדמת לא נשמרה, והמגמה התהפכה. בניתוח הכלכלי שנעשה במקביל התקבלה תוצאה שעלולה להטעות. במדד שמשקלל יחד את תוחלת החיים ואת איכות החיים יצאה ההזלפה עם הסטרואיד טובה יותר מזריקת הדמה, וגם עלתה פחות ממנה. המחברים בחרו בכל זאת לא להמליץ עליה כטיפול שגרתי, בהסתמך על התמונה הקלינית הכוללת. לא נרשמו תופעות לוואי חמורות שיוחסו לניסוי.

הסייגים והמשמעות

המחברים מציינים שלוש מגבלות. הגיוס נעשה בעיקר דרך הרשתות החברתיות, ולכן אין לדעת עד כמה המשתתפים מייצגים את כלל המטופלים; מי שביצעו את ההזלפות ידעו מה הם מזליפים, כלומר הם לא היו סמויים; וחלק מההבדלים שנמדדו עשויים לנבוע ממקריות. לדברי המחברים, העדויות האלה צריכות להביא את הרופאים לבחון מחדש את ההיגיון שבשימוש בזריקות האלה אצל מי שסובל מכאב בגיד אכילס.

במאמר הדעה שפורסם לצד הניסוי באותו גיליון כתב ג׳ון אורצ׳רד מאוניברסיטת סידני שהסטרואידים אינם רק טובים ואינם רק רעים, ושהם מתאימים רק במצבים שבהם הצורך בהקלה מיידית גדול מהנזק לטווח הארוך. הוא הדגיש שאין לומר למטופל שזריקת סטרואיד תתקן או תרפא את הגיד, ושעל הרופאים לטרוח ולהסביר לו את התמונה המלאה לפני שהוא מסכים לטיפול.

למי שחי עם כאב בגיד אכילס כבר חודשים, הממצא הזה אינו בשורה נוחה, אבל הוא בשורה שימושית. מה שהמחקר מחזק הוא דווקא את החלק המשעמם של הטיפול, תוכנית התרגילים המדורגת, שבניסוי הזה כל הקבוצות קיבלו וששיפרה את מצבם של רבים מהמשתתפים גם בלי כל זריקה. למטופלים שמוצעת להם זריקה אחרי כמה חודשי תרגול כדאי לדעת שהשאלה הנכונה אינה אם הזריקה תעזור בשבוע הקרוב, אלא מה המחקרים מראים כעבור חצי שנה ושנה.