מי שעובד מול מסך מכיר את החשבון הזה. היום עובר בישיבה, ההליכה נדחסת לסוף היום, ואז מגיעות ארבעים וחמש דקות הליכה בפארק בשעה שבע בערב. התחושה היא שהחוב הוסדר: הדקות נצברו, המכסה הושלמה. השאלה שהניסוי הזה שואל היא אם הגוף סופר את הדקות באותה דרך.
בקצרה
- שתי הקבוצות הלכו אותו מספר דקות באותה תדירות; ההבדל היה בפיזור בלבד.
- רק בקבוצת ההליכות הקצרות התקצרו רצפי הישיבה הארוכים של שעה ומעלה.
- בשתי הקבוצות לא נמצא שיפור ברגישות הגוף לאינסולין.
- הניסוי קטן, 30 משתתפים בלבד, ונמשך שישה שבועות.
בכתב העת Obesity, של האגודה האמריקאית להשמנה, פורסם ניסוי מוגרל שבדק בדיוק את זה. צוות ממרכז הבריאות והרווחה של אוניברסיטת קולורדו באנשוץ אסף 30 מבוגרים עם עודף משקל או השמנה, שאינם פעילים גופנית ומדווחים על ישיבה של יותר משש שעות ביום, וביקש מכולם אותו דבר: 45 דקות של הליכה נמרצת ביום, חמישה ימים בשבוע, במשך שישה שבועות. ההבדל היחיד היה איך הדקות מתחלקות.
אותו מספר דקות, פיזור אחר
קבוצה אחת הלכה 45 דקות ברצף, פעם אחת ביום. הקבוצה השנייה חילקה את אותן 45 דקות לתשעה מקטעים של חמש דקות, פזורים על פני היום. החוקרים לא הסתמכו על דיווח עצמי: הם מדדו את הפעילות במכשירי ניטור תנועה, את הוצאת האנרגיה בשיטה שמבוססת על מים מסומנים, את תפקוד מערכת הסוכר בבדיקת העמסה דרך הווריד, ואת רמות הסוכר בחיי היום-יום בחיישן רצוף שהוצמד לגוף.
בכל המדדים שקשורים לכמות, שתי הקבוצות היו דומות. שתיהן הגדילו את זמן הפעילות הבינונית עד המאומצת, שתיהן קיצרו את זמן הישיבה הכולל ביום, ושתיהן הגדילו את הוצאת האנרגיה היומית במידה דומה. במדד אחד נפרדו הדרכים: רק קבוצת ההליכות הקצרות הצליחה לקצר את רצפי הישיבה הארוכים, אלה שנמשכים שעה ומעלה.

מה שראו בחיישן הסוכר
בבדיקת העמסת הסוכר דרך הווריד, שמודדת כמה טוב הגוף מנהל קפיצה חדה בסוכר, שיפור גדול יותר נרשם בקבוצת ההליכות הקצרות. ובחיישן שנשא כל משתתף בחיי היום-יום, אותה קבוצה שהתה יותר זמן בטווח הסוכר הבריא והציגה תנודות פחותות ברמות הסוכר.
אותו מספר דקות הליכה, אותה תדירות ואותה הוצאת אנרגיה. ההבדל היחיד היה הפיזור על פני היום, והוא זה שהופיע בחיישן הסוכר.
יש לממצא גם הצד השני. בשתי הקבוצות לא נמצא שיפור ברגישות הגוף לאינסולין, ההורמון שמכניס את הסוכר אל התאים. כלומר השיפור שנמדד אינו מגיע מהמנגנון שהיה אפשר לצפות לו, והחוקרים אינם מציעים הסבר מכני מלא. ד"ר אודרי ברגוניאן, שהובילה את העבודה ומכהנת כמנהלת מחקר במרכז הלאומי הצרפתי למחקר מדעי וכפרופסורית חברה באוניברסיטת קולורדו באנשוץ, ניסחה את המסקנה כך: איך מפזרים את הפעילות על פני היום עשוי להיות חשוב לא פחות מכמה פעילות עושים.
הגבולות של ניסוי קטן
הניסוי קטן: 30 משתתפים, שישה שבועות, וגיל ממוצע של 34. הוא גם נשען על דיווח עצמי כדי לקבוע מי יושב יותר משש שעות ביום. דיווחים שונים נוקבים בתשעה מקטעי הליכה ביום לפי הודעת האוניברסיטה, ובעשר הפסקות ביום לפי מקור אחר.
למי שמנהל יום עבודה ממושך בישיבה ומנסה לשמור על רמות סוכר יציבות, נגזרת מכאן נקודה פשוטה שאינה דורשת תוכנית אימונים חדשה: אותן דקות הליכה שממילא מתבצעות, אם הן מתפזרות על פני היום במקום להידחס לסופו, אולי עושות יותר. למי שיש סוכרת או טרום-סוכרת כדאי לדעת שהניסוי נערך באנשים שאינם סוכרתיים, ולכן אינו מהווה המלצה טיפולית.
להרחבה בנושא פעילות גופנית ואיזון הסוכר
- news.cuanschutz.edu › הודעת אוניברסיטת קולורדו באנשוץ, עם מבנה שתי הזרועות וכלי המדידה
- bioengineer.org › דיווח על הניסוי, עם כותרת המאמר ושיוך מובילת העבודה
- insideprecisionmedicine.com › סיקור הניסוי, עם המזהה הדיגיטלי וגיל המשתתפים הממוצע

