בשיחה בין חברות או בקבוצת הווטסאפ של ההורים בכיתה, השאלה היום היא מי מצליח להשיג את התרופות האלה. תוך ארבע שנים הפכו זריקות ההרזיה מתרופה שמעטים הכירו לשיחה יומיומית, והתחושה הרווחת היא שכולם סביב כבר מתחילים טיפול.
בקצרה
- שיעור מימוש המרשמים בקרב הזכאים עלה מפחות משניים מכל 100 ב-2021 לכמעט 17 ב-2025.
- מטופלים שרופאם עובד בשכונה מבוססת פחות קיבלו מרשם בשיעור נמוך יותר, והפער הוכפל.
- השיעורים היו נמוכים יותר גם בגברים, בצעירים מאוד ובמי שקרוב לגיל פרישה.
- המחקר כולל רק מבוטחים מסחריים בארצות הברית, ואינו כולל רכישות ישירות מהיצרן.
הנתונים מספרים משהו אחר. מחקר שפורסם בכתב העת Health Affairs Scholar בדק מה קורה בפועל אצל מי שעומד בקריטריונים, ומצא שהרוב המוחלט אינו מקבל את התרופה כלל, ושהפער בין מי שכן לבין מי שלא רחב יותר משנה לשנה.
מי נספר במחקר
החוקרים, בהובלת בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בוסטון, פנו למאגר תביעות ביטוח רפואי ארצי בארצות הברית ואיתרו בתוכו 512,389 מבוטחים מסחריים בגילי 18 עד 64 עם עודף משקל או השמנה, בלי סוכרת מסוג 2. כולם עמדו בתנאים לקבלת טיפול תרופתי לירידה במשקל. אחר כך נבדק, לגבי כל אחד מהם, אם מימש מרשם בפועל בתוך חצי שנה.
התרופות עצמן הן שתיים, ושתיהן ניתנות בזריקה שבועית. אחת היא תרופה להרזיה ולסוכרת (Semaglutide) והשנייה תרופה להרזיה ולסוכרת ממשפחה דומה (Tirzepatide). שתיהן מחקות הורמון שמופרש במעי אחרי אכילה ומאותת למוח על שובע, ולכן הן מפחיתות תיאבון ומאטות את התרוקנות הקיבה.

מה הראה הפילוח
ב-2021 מימשו מרשם פחות משניים מכל 100 זכאים, וב-2025 כמעט 17 מכל 100. באותן שנים עצמן הוכפל הפער בין השכונות.
העלייה הכללית חדה, ועדיין היא אומרת שחמישה מכל שישה זכאים אינם מקבלים את התרופה. הפילוח מראה שהפער הזה אינו מתחלק באופן אקראי. שיעורי המימוש היו נמוכים יותר בגברים, במטופלים שחורים והיספאנים, בגילי 18 עד 34 ובגילי 55 עד 64, ובמי שמדד מסת הגוף שלו נמוך יותר בתוך הטווח שמזכה בטיפול.
שני פערי הגיל מצביעים לכיוונים הפוכים. בגילים הצעירים נמצאים לרוב אנשים שעדיין אינם סובלים מסיבוכים ולכן קשה להם יותר להצדיק את הטיפול מול הביטוח, ואילו בגילים שקרובים לפרישה דווקא הסיבוכים כבר קיימים. החוקרים מציינים שהפער לפי מעמד חברתי-כלכלי היה גדול יותר בגברים ובמי שמדד מסת הגוף שלו נמוך, ומעלים את האפשרות שגברים פונים פחות מלכתחילה לטיפול בהשמנה.
המדד שהחוקרים מדגישים הוא דווקא מיקום המרפאה. מטופלים שרופאם עובד בשכונה שבה רמת ההשכלה נמוכה יותר קיבלו מרשם בשיעור נמוך בכשליש מאשר עמיתיהם בשכונות מבוססות, בשנתיים האחרונות שנבדקו. בתחילת התקופה הפער היה קטן בהרבה, כמחצית מזה. ככל שהתרופות הפכו נפוצות יותר, כך התרחב הפער במקום להצטמצם.
מה המחקר אינו בודק
המגבלה המרכזית היא מי לא נספר. המחקר כולל רק מבוטחים בביטוח מסחרי, ואינו כולל מבוטחי התוכניות הציבוריות האמריקאיות, מחוסרי ביטוח ומי שרוכש את התרופה ישירות מהיצרן בלי לעבור דרך הביטוח. המצב החברתי-כלכלי נמדד לפי רמת ההשכלה באזור המיקוד של הרופא, ולא לפי הכנסת המטופל עצמו. ולבסוף, מרשם שלא מומש אינו בהכרח מרשם שלא נרשם, ואי אפשר לדעת מהנתונים מי לא קיבל מרשם ומי קיבל ולא הצליח לממש.
ההקשר אמריקאי, ומבנה הביטוח שם שונה מהותית מסל הבריאות הישראלי. מה שכן נגזר מכאן למי ששוקל טיפול תרופתי לירידה במשקל הוא שהשאלה על עלות וכיסוי אינה שאלה שולית אלא הגורם המרכזי שקובע בפועל מי מקבל טיפול. ד"ר מין טרונג לה, המחבר הראשי, הזהיר שבלי פעולה מכוונת התרופות האלה עלולות להרחיב את אי-השוויון הבריאותי שההשמנה ממילא משקפת.
להרחבה בנושא נגישות לתרופות הרזיה
- bu.edu › הודעת בית הספר לבריאות הציבור, עם הפילוח המלא וציטוטי החוקרים
- medicalxpress.com › סיקור המחקר, עם ההסבר על החסמים הביטוחיים ודברי גורם חיצוני
- archyde.com › דיווח על הממצאים, עם נתוני כיסוי המעסיקים וקיצוצי המדיקייד

