מנותחים שנטלו תרופות הרזיה סבלו מפחות סיבוכי לב וזיהומים אחרי הניתוח

לפני ניתוח מתוכנן מקבל כל מטופל רשימת הוראות: ממתי אסור לאכול, ממתי אסור לשתות, אילו תרופות להמשיך ואילו להפסיק. בשנים האחרונות נוספה לרשימה הזאת שורה חדשה ולא מוסכמת, שנוגעת לזריקות ולכדורים לסוכרת ולירידה במשקל.

הסיבה לחשש מוכרת. התרופות האלה מאטות את התרוקנות הקיבה, ולכן רופאים מרדימים חששו שגם אחרי צום כנדרש יישאר בקיבה תוכן שעלול לעלות חזרה ולהיכנס לדרכי הנשימה בזמן ההרדמה. החשש הזה הוביל במקומות מסוימים להנחיה גורפת להפסיק את התרופה כמה ימים לפני הניתוח.

ב-18 באוקטובר הוצג בכינוס השנתי של איגוד ההרדמה האמריקאי מחקר שבדק מה קורה למנותחים בימים שאחרי הניתוח, ולא בחדר הניתוח עצמו. חוקרים מבית הספר לרפואה ע"ש מקגוורן באוניברסיטת טקסס ביוסטון בדקו רשומות רפואיות של 2,028,601 מבוגרים שעברו ניתוח מתוכנן בין ינואר 2016 לדצמבר 2024. 145,610 מהם, כ-7 אחוזים, נטלו תרופה ממשפחת זריקות ההרזיה המוכרות (GLP-1).

מה נמצא ברשומות

כדי להשוות בין קבוצות דומות, הצמידו החוקרים לכל נוטל תרופה מטופלים בעלי מאפיינים דומים שלא נטלו אותה, והגיעו ל-114,249 נוטלים מול 360,168 שאינם נוטלים. בנוסף נעשה תיקון לסוכרת ולשימוש קודם במשככי כאבים אופיואידיים ובנוגדי דלקת. נבדקו אנשים מגיל 18 ומעלה שעברו ניתוח שארך למעלה משעה ונשארו בבית החולים 24 שעות לפחות. שתי קבוצות של סיבוכים נמדדו. הראשונה היא סיבוכים לבביים חמורים, כלומר התקף לב, פגיעה בשריר הלב, שבץ או מוות מכל סיבה, שהופיעו ב-1 אחוז מנוטלי התרופות לעומת 1.1 אחוזים מהאחרים. השנייה היא זיהומים אחרי הניתוח, ובהם זיהום באזור החיתוך, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות ואלח דם, שהופיעו ב-4.9 אחוזים מול 5.3 אחוזים. בשני המדדים הסיכון בקרב נוטלי התרופות היה נמוך יותר, בכ-11 אחוזים ובכ-8 אחוזים בהתאמה.

הפרש של עשירית האחוז מבוטל אצל מנותח בודד, אבל בכל שנה נערכים מיליוני ניתוחים מתוכננים, ואוכלוסיית נוטלי התרופות האלה הולכת וגדלה. במדדים משניים, ובהם פגיעה חריפה בכליות והפרעות קצב, לא נמצא הבדל משמעותי בין הקבוצות.

מה המחקר אינו אומר

זהו מחקר על נתונים קיימים ולא ניסוי מתוכנן, ולכן הוא מראה קשר ולא סיבה. ד"ר ג'וזפין טולן, רופאה מרדימה והמחברת הראשית, הדגישה שהממצאים אינם מוכיחים שהתרופות עצמן הן שמונעות את הסיבוכים, ושנדרש מחקר נוסף כדי לברר זאת. ייתכן שנוטלי התרופות שונים מהאחרים בדרכים שלא נמדדו ברשומות.

הרשומות לא תיעדו אם המטופלים הפסיקו את התרופה לפני הניתוח ומתי, ולכן אי אפשר להפריד בין השפעה של תרופה שפעלה בזמן הניתוח ובין השפעה מצטברת של חודשי טיפול. המחקר גם לא בדק מקרים של עליית תוכן קיבה לדרכי הנשימה, כלומר הוא אינו עונה על החשש שבגללו השאלה עלתה מלכתחילה.

הסברים אפשריים שהחוקרים מציעים נוגעים לירידה במשקל, לאיזון טוב יותר של הסוכר ושל לחץ הדם, ולירידה בדלקת. ד"ר ג'סיקה דנקן, רופאה מומחית ברפואת השמנה שלא השתתפה במחקר, אמרה לניוזוויק שהיקף הנתונים, שנאספו מטיפול שגרתי בבתי חולים, הופך אותם למשמעותיים, אך שהתועלת למטופל בודד קטנה, ושהעבודה מרגיעה ומייצרת השערות יותר משהיא קובעת.

למי שנוטל תרופה מהמשפחה הזאת ועומד לעבור ניתוח, ההנחיה המקובלת כיום בארצות הברית, כפי שתיארה אותה טולן, מעדיפה החלטה פרטנית על פני הפסקה גורפת, וההחלטה הזאת נעשית מול הצוות המרדים. לפני הניתוח כדאי לומר לצוות את שם התרופה, את המינון ומתי נלקחה המנה האחרונה. בממצאים האלה אין סיבה להתחיל תרופה כזאת לקראת ניתוח, ואין בהם היתר להפסיק אותה לבד.