תפירת הפצע ומתן אנטיביוטיקה אחרי נשיכה אינם מונעים כלבת

הרצף שמוכר לכל מי שננשך פעם בידי חיה הוא בדרך כלל כזה: מיון או מרפאה, שטיפה, לפעמים כמה תפרים, מרשם לאנטיביוטיקה והנחיה לחזור אם הפצע מתאדם. כל אלה נכונים ונחוצים, והם מטפלים בפצע ובזיהום החיידקי שעלול להתפתח בו. מה שהם אינם עושים הוא למנוע כלבת.

ב-28 באוקטובר הפכה ההבחנה הזאת מתיאורטית למעשית. משרד הבריאות הודיע שכלב משוטט בקיבוץ מעגן מיכאל שבמועצה האזורית חוף הכרמל נמצא נגוע בכלבת, ושלושה עשר אנשים שנחשפו לו הופנו לטיפול מונע. באותו שבוע דווח גם על חתול חשוד בכפר משהד, על תן נגוע בכפר בלום ועל שועל נגוע בכוכב יאיר, ובאותו יום עצמו נפצע גבר כבן 40 מנשיכת כלב בקריית טבעון ופונה לבית החולים רמב״ם בחיפה, כשבדיקת הכלב עוד לפניו.

מה המשרד ביקש

ההנחיה שפורסמה מכוונת לחלון זמן מוגדר. מי שבא במגע עם הכלב, או עם חיות שבאו איתו במגע, בין 11 ל-26 באוקטובר ועד בכלל, התבקש לפנות בדחיפות ללשכת הבריאות בחדרה או ללשכה הקרובה למקום מגוריו כדי לשקול טיפול מונע. בשעות שבהן הלשכות סגורות, בלילה ובסוף השבוע, ההנחיה היא להגיע לחדר מיון בבית חולים. המשרד ביקש גם מהורים לילדים שהיו באזור לברר איתם אם נגעו בכלב או בחיות משוטטות, ומבעלי חיות מחמד שעלולות היו להיחשף לפנות לווטרינר.

למה התפרים אינם מספיקים

ד״ר מיכאל אטינגר, רופא וטרינר ויו״ר הסתדרות הרופאים הווטרינרים בישראל, מסביר שתפירת הפצע ומתן אנטיביוטיקה מטפלים בפצע המקומי ובזיהום החיידקי בלבד ואינם מונעים כלבת, ולכן אין להסתפק בהם. הוא מוסיף שאחרי כל נשיכה או שריטה מחיה יש לשטוף את הפצע מיד במים זורמים ובסבון במשך עשר עד חמש עשרה דקות לפחות, לחטא אותו, ולפנות בהקדם ללשכת הבריאות, שבה לא נדרשת קביעת תור. לדבריו אין להמתין להופעת תסמינים, משום שתקופת הדגירה עשויה להימשך שבועות ואף חודשים שבהם אדם מרגיש בריא לחלוטין, וחלוף הזמן מאז הנשיכה אינו מבטל את הצורך בטיפול.

ההקפדה הזאת חריגה ביחס למחלות אחרות בגלל שתי עובדות שמשרד הבריאות חזר עליהן: הכלבת היא מחלה נגיפית קטלנית שתוקפת את מערכת העצבים המרכזית, ומרגע שמופיעים תסמינים התמותה כמעט מלאה. מצד שני, מתן חיסון מיד לאחר החשיפה מונע אותה כמעט לחלוטין.

המקרה הזה הוא הדוגמה הקשה ביותר לפער. לפי רשומות רפואיות שהגיעו להסתדרות הרופאים הווטרינרים, הילד הגיע לבית החולים עם תסמינים נוירולוגיים ברורים שכללו חום, ריור יתר, תוקפנות ושינוי במצב ההכרה. בדיקות רוק וביופסיית עור אישרו את האבחנה, והחיסון שניתן אחרי הופעת התסמינים לא עזר.

מי שגר ביישוב שבו דווח על חיה נגועה, ובעיקר הורים לילדים קטנים, יכולים לקחת מכאן שתי נקודות מעשיות. הראשונה היא שמגע עם חיה משוטטת אינו בהכרח נשיכה בולטת, ושכדאי לשאול ילד במפורש אם ליטף חיה או אם היא ליקקה לו פצע או פנים. השנייה היא שהגורם שאליו פונים אינו רופא המשפחה אלא לשכת הבריאות המחוזית, שאינה דורשת תור, ובשעות שהיא סגורה חדר המיון. בשני המקרים עדיף להגיע ולגלות שלא היה צורך, מפני שבמחלה הזאת ההמתנה לתסמינים היא המתנה מאוחרת מדי.