ההודעה שסרטן הערמונית שאובחן ״מקומי״ מסווג בכל זאת כסיכון גבוה במיוחד היא אחת ההודעות המבלבלות באונקולוגיה. מצד אחד המחלה לא התפשטה ואפשר לנסות לרפא אותה; מצד שני הסיכוי שהיא תחזור ותשלח גרורות גבוה מספיק כדי שהטיפול יהיה ארוך ואגרסיבי. בפועל זה אומר הקרנות לאזור הערמונית ולבלוטות הלימפה באגן, ולצידן דיכוי הורמונלי שנמשך כשנתיים, עם כל מה שהוא עושה לגוף.
בקצרה
- הנתונים הוצגו ב-24 באוקטובר במושב הנשיאות של הכינוס האונקולוגי האירופי במדריד.
- מספר המטופלים שפיתחו גרורות עמד על תשעה בקבוצת התרופה, לעומת 46 בקבוצת ההשוואה.
- הזמן עד לעלייה מחדש בסמן הדם שמשמש למעקב התארך גם הוא.
- נתוני ההישרדות הכוללת עדיין אינם מובהקים, והמעקב בניסוי נמשך.
ב-24 באוקטובר הוצגו בכינוס האונקולוגי האירופי במדריד תוצאות ביניים של ניסוי שבדק אם אפשר לשפר את התוצאה הזאת בכדור אחד נוסף. בניסוי קליני מתקדם (שלב 3) השתתפו 1,106 מטופלים מכמה מדינות, והם חולקו שווה בשווה: מחציתם קיבלו תרופה חוסמת הורמונים (Darolutamide) פעמיים ביום במשך 96 שבועות, ומחציתם קיבלו תרופת דמה, כלומר כדור בלי חומר פעיל, באותו לוח זמנים. כל המשתתפים קיבלו במקביל את הטיפול המקובל במלואו. הגיל החציוני היה 70 ו-71, אצל 73 אחוזים מהם היה הגידול בדרגת אגרסיביות הגבוהה ביותר, ואצל 29 אחוזים נמצאה מעורבות של בלוטות לימפה באגן.
הפער שנפתח אחרי ארבע שנים
המדד הראשי של הניסוי היה כמה מהמטופלים נותרו בלי גרורות שנראות בבדיקות הדימות הרגילות. בתום ארבע שנים עמד השיעור על 95 אחוזים בקבוצת התרופה, לעומת 88 אחוזים בקבוצת תרופת הדמה. בספירה המוחלטת: 27 אירועים לעומת 63. הפירוט מעניין אף יותר, מפני שכמעט כל הפער נובע מהגרורות עצמן, תשעה מקרים לעומת 46, בעוד מספר מקרי המוות בלי גרורות קודמות היה דומה בשתי הקבוצות.
בתום ארבע שנים פיתח גרורות או נפטר מטופל אחד מכל עשרים בקבוצת התרופה. בקבוצת ההשוואה היה זה אחד מכל תשעה.
מה עוד השתפר, ומה לא
גם המדדים המשניים נעו באותו כיוון. שיעור מי שסמן הדם שלהם לא עלה מחדש בתום ארבע שנים היה 91 אחוזים לעומת 83 אחוזים. שיעור מי שהמחלה שלהם לא הפכה עמידה לדיכוי ההורמונלי עמד על 99 אחוזים לעומת 95 אחוזים, והזמן עד שנדרש טיפול הורמונלי נוסף התארך במידה ניכרת.
ומה שלא השתפר, לפחות לא עדיין, הוא ההישרדות עצמה. מספר מקרי המוות מסרטן הערמונית עמד על ארבעה בקבוצת התרופה לעומת שבעה, ומספר מקרי המוות מכל סיבה על 21 לעומת 24, ושני ההבדלים אינם מובהקים סטטיסטית. זה אינו ממצא מפתיע בשלב כזה: בסרטן ערמונית מקומי המטופלים חיים שנים רבות, ונדרש מעקב ארוך בהרבה כדי שהבדל בתמותה בכלל יהיה מדיד. בדיוק בגלל זה המדד הראשי הוא הגרורות ולא התמותה.

מה התוספת עושה לגוף
לכדור הנוסף יש מחיר. תופעות לוואי חמורות הופיעו אצל 43 אחוזים מהמטופלים בקבוצת התרופה, לעומת 36 אחוזים בקבוצה האחרת. הנפוצות הן גלי חום ועייפות, והן הופיעו בשתי הקבוצות בשיעורים דומים, מפני שהדיכוי ההורמונלי לבדו גורם להן. שברים ואירועי לב לא היו שכיחים יותר בקבוצת התרופה. מציג הניסוי, פרופ׳ תמים ניאזי מאוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול, הדגיש מגבלה מתודולוגית: הגרורות נמדדו בבדיקות דימות רגילות ולא בבדיקת ה-PSMA PET, שמאתרת גרורות מוקדם יותר, ולכן התמונה הייתה עשויה להיראות אחרת בבדיקה מדויקת יותר.
גברים שנמצאים כרגע בשלב ההחלטה על טיפול בסרטן ערמונית בסיכון גבוה מכירים את הדילמה בין להוסיף עוד טיפול ובין להוסיף עוד תופעות לוואי. התרופה הזאת אינה מאושרת לשימוש שנבדק כאן, לא בישראל ולא במדינות אחרות, וההחלטה הסופית בניסוי צפויה רק בהמשך. מה שראוי לדעת הוא שהשאלה מה בדיוק נכלל בטיפול המקובל, ואם יש לה גרסה מורחבת, היא שאלה לגיטימית לרופא המטפל בשלב התכנון ולא בדיעבד.
להרחבה בנושא טיפול בסרטן הערמונית
- onclive.com › סיקור הניסוי, עם נתוני המדד העיקרי וציטוט מציג הניסוי
- oncodaily.com › פירוט מלא של הניסוי, עם תופעות הלוואי בשתי הקבוצות
- targetedonc.com › סיכום ארבעת הניסויים שהוצגו במושב הנשיאות של הכינוס

