הדרכת תושבים בהחייאה לא שיפרה את סיכויי ההישרדות מדום לב פתאומי

כשאדם מתמוטט ברחוב ולבו נעצר, השעון מתחיל לרוץ. על כל דקה שעוברת בלי שמישהו מתחיל לעשות לו החייאה יורדים סיכויי ההישרדות בכעשרה אחוזים. מכאן נולד הרעיון שנשמע מובן מאליו: אם רק נלמד מספיק אנשים לעשות החייאה, ונוודא שמוקדני החירום יזהו את המצב בשנייה ויכוונו את העומדים מסביב, יותר אנשים יישארו בחיים.

הרעיון הזה נבדק עכשיו בהיקף גדול, והתשובה אינה מה שציפו לה. ביום ראשון הוצגו בכינוס איגוד הלב האמריקאי בשיקגו, ובמקביל פורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine, תוצאות ניסוי שנמשך חמש שנים ב-60 מחוזות במדינת קרוליינה הצפונית. המחוזות הוגרלו: 31 מהם קיבלו תוכנית התערבות רחבה, ו-29 הנותרים המשיכו לעבוד כרגיל.

התוכנית לא הסתפקה בשיעורי החייאה לציבור. היא כללה גם הכשרה של מוקדני מספר החירום לזהות דום לב במהירות ולהנחות את המתקשר בטלפון, וגם חיזוק של כוחות ההצלה הראשונים כדי שיגיעו עם דפיברילטור, מכשיר שנותן שוק חשמלי ללב, עוד לפני האמבולנס. באזור שבו חיים כ-8.5 מיליון תושבים, כ-80 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, נרשמו בתקופת הניסוי 22,459 מקרים של דום לב מחוץ לבית החולים.

מה לא השתנה

המדד המרכזי היה הישרדות עד השחרור מבית החולים עם תפקוד מוחי טוב, כלומר לא רק לב שחזר לפעול אלא אדם שחוזר לחיים שלו. במחוזות שקיבלו את התוכנית שרדו כך כתשעה אחוזים מהנפגעים, ובמחוזות ההשוואה 9.4 אחוזים. אין הפרש. גם שיעור המקרים שבהם אדם מהסביבה התחיל החייאה היה דומה, 44.8 אחוזים מול 42.3 אחוזים, וההפרש אינו מובהק. שיעור מתן השוק החשמלי לפני הגעת האמבולנס היה דווקא נמוך יותר במחוזות התוכנית.

ההסבר שהחוקרים מצביעים עליו נמצא בהיקף. בחמש שנים נערכו 5,724 אירועי הדרכה, והם הגיעו ל-201,586 איש, כ-4.8 אחוזים מתושבי אותם מחוזות. ההתפלגות הייתה לא אחידה: בארבעה מחוזות הודרכו יותר מעשירית מהתושבים, ובשמונה מחוזות פחות משלושה אחוזים.

האם זה כישלון

יש סיבה לא למחוק את הגישה. בשנה האחרונה של הניסוי כבר נמצא הפרש לטובת מחוזות התוכנית בשיעור ההחייאה מצד עוברי אורח, סיכוי גבוה ב-33 אחוזים, אף שזו בדיקה שלא נקבעה מראש ולכן אינה מהווה הוכחה. "שינוי האופן שבו קהילה שלמה מגיבה לדום לב לוקח זמן", אמרה ד"ר קרוליינה מלטה הנסן, קרדיולוגית ומשתתפת במחקר מבית החולים הרלב וגנטופטה ומשירותי ההצלה של קופנהגן.

יש גם גורמים שאינם קשורים לרעיון עצמו. הניסוי התחיל ביולי 2021, כלומר בשיאה של מגפת הקורונה, שהקשתה מאוד על קיום הדרכות קהילתיות. במהלכו פגע הוריקן הלן בחלקים נרחבים ממערב המדינה, ומוקדי החירום סבלו מחוסר בכוח אדם ומתחלופה מהירה. חלק מהנתונים על היקף ההדרכות נאספו בדיווח עצמי.

הפער בין דנמרק לארצות הברית ממחיש מה כנראה נדרש. שם מקבלים כשלושה רבעים מהנפגעים טיפול מהיר, שיעור מתן השוק החשמלי בידי עוברי אורח עומד על 11 אחוזים לעומת שני אחוזים בארצות הברית, וההישרדות עומדת על כ-16 אחוזים לעומת כעשרה אחוזים.

למי שתוהה אם כדאי בכלל ללכת לקורס החייאה, התשובה שהניסוי הזה נותן אינה שלילית אלא מסויגת. החייאה מצד אדם שנמצא בסביבה היא עדיין הדבר היחיד שמשפיע בדקות הראשונות, ומה שהניסוי מראה הוא שהדרכה של אחד מכל עשרים תושבים אינה מספיקה כדי להזיז את המדד הארצי.